איך גומלים מחיתולים?

מענה מקצועי לכל השאלות הנפוצות בנושא גמילה מחיתולים יחד עם ליאת קדמי, גננת מוסמכת בכירה, מעבירה סדנאות והדרכות הורים.

הורדת חיתול זה לא התחלה. זה בעצם סוף התהליך.

וזה מוביל אותי לשאלה הנפוצה הראשונה שאני נשאלת,

איך אני יודעת שהילד שלי מוכן לגמילה? באיזה גיל ושלב התפתחותי מומלץ להתחיל? לפני הכל, חשוב לי להדגיש שמטרת "גמילת ליאת" היא גמילה קלה. הצלחה היא לעבור את התהליך בקלות ועם שיתוף פעולה שמח של הילד/ה. לתפיסתי, עצם המעבר לשימוש בשירותים אינו הישג. זה, בסופו של דבר, קורה לכולם. מה שחשוב זה שהתהליך יתרחש בצורה בונה וחיובית שתחזק את הערך והדימוי העצמי של הילד/ה. מוכנות לגמילה, להבדיל ממוכנות לזחילה/הליכה/לעיסה, היא תוצאה של שילוב תהליכים חברתיים /רגשיים/ פיזיולוגיים (כמו, למשל, "מוכנות" לשימוש בסכו"ם). החלק הפיזיולוגי קורה מעצמו, אבל לא מספיק. כדי שהילדה תעבור את התהליך בצורה בריאה ובונה, הכרחי לפתח בה מוטיבציה חזקה ויכולת לדחיית סיפוקים ברמה ההולמת. חייבת להזהיר שחלק גדול מהתורה מתמקד דווקא במה לא לעשות, כדי להצליח ולא לחבל בתהליך. לצערי אני מוצאת שרוב הגישות המקובלות היום נשענות בדיוק על אותם כללים ואותן אמונות שרווחו גם לפני 50 שנה. להוריד חיתול, לתת לילד לפספס וללמוד לקח מההתנסות, בנוי מראש על גישה שמצפה מהילד להיות מונע מפחד מכישלון ומהשפלה.

אם כך, מה השלבים לגמילה נכונה? בגמילת ליאת התהליך מתמשך. מתחיל בבניית מודעות למתרחש בחיתול ובגוף. הימנעות מהצגת רתיעה מהקקי של הילד, למשל, היא חלק מהתהליך. להיפך. כשמחליפים לתינוק קקי – לדבר על זה בצורה חיובית. אם זה מתאים לכם – אפילו בהתפעלות. יו, איזה קקי גדול! יש עוד שלבים רבים בדרך, כגון: בניית עצמאות גופנית, למשל, שהיא מאד קריטית. ללמד ולאפשר לילד להתלבש ולהתפשט לבד. כן, זה בהחלט חלק קריטי בתהליך הגמילה. בניגוד לגישות עתיקות שעדיין רווחות, בגמילת ליאת שלב הורדת החיתול ומעבר לתחתונים היא השלב האחרון בתהליך הגמילה. אם עושים את זה נכון, בשלב הזה הם כבר ממש גמולים וכמות הפיספוסים שואפת לאפס.

גמילה מחיתולים

הילד של כבר גמול מפיפי רק שקקי הוא עושה בחיתול, מה עושים? הורים שואלים אותי הרבה פעמים: איך אני יודע שלא עשיתי טעויות בדרך? אני עונה שזה ממש קל. ברגע הראשון שהילד מגלה התנגדות לתהליך או לחלק ממנו, הוא מסמן לנו שטעינו. בהתנגדות לעשיית קקי באסלה, זה אחד הסימנים המובהקים. כשזה מחמיר, זה עלול להתפתח לעצירות. התמודדות עם זה נכנסת כבר לקטגוריה של "תיקון טעויות". זה בסדר, זה אפשרי. ככל שמתקנים טעיות מוקדם יותר, כך התיקון קל יותר. הבעיה עם תיקון טעיות היא שזה כבר מצריך הסתכלות מעמיקה יותר ובדיקה משותפת ואישית של התהליך.

עוד מעט חופש גדול וגם מזג האוויר יהיה נעים. הייתי רוצה לנצל את התקופה כדי לגמול את הילד לפני שהוא נכנס לגן עירייה בשנה הבאה. מה עושים?

גמילה קלה לא תלויה בעונות השנה או תוכניות ההורים. זה משהו שקורה בילד. מה שתלוי בנו, זה ההכנה. בניית עצמאות, טיפוח מוטיבציה ואמונה בעצמו. באיזה קצב הילד יפנים ומתי יגיע לרגע שהוא מוכן? זה משתנה מילד אחד לשני, כמו כל תהליך התפתחותי. סימנים להתקדמות טובה וקרבה לרגע הורדת החיתול: האם הילד מודיע לך כשיש לו קקי בחיתול? האם כשלוקחים אותו לשירותים, הוא עושה פיפי? האם מוריד לבד את המכנסיים? האם נהנה מהליכה לשירותים? והכי – האם מודיע לפני שעושה קקי/פיפי?

הילד שלי בן 4, עדיין עושה פיפי בלילה. אשמח לדעת איך גומלים בלילות? גמילת לילה שונה מגמילת יום. היא מתרחשת כשהילד לא במודעות ערה, לכן החלק הפיסיולוגי הרבה יותר משמעותי בה. בערך חצי מהילדים נגמלים סימולטנית ביום ובלילה. השאר נגמלים בלילה אחרי הגמילה ביום. גם אלה שנגמלים מיידית, חלק גדול מהם חוזרים להרטיב בלילות אחרי תקופה של יובש. לעיתים זה אחרי שבוע, ולעיתים אחרי מספר חודשים. גם משך ההרטבה משתנה בטווח רחב מאד. אני לא קוראת לתופעה הזו "נסיגה", כיוון שהיא נפוצה ונרחבת מאד וב-90% מהמקרים אין לכך כל רקע פסיכולוגי -רגשי. עצתי? אל תלחמו בזה, ואל תקשו על עצמכם. הציעו לילד חיתול pull up ללילה, וקראו לו "תחתוני לילה". הסבירו שזה בסדר גמור, ושבאמת קשה לשלוט בשלפוחית כשישנים. זה יקרה. אם אתם הרטבתם כילדים, שתפו אותו. זה ירגיע אותו. כשיתחיל להתעורר עם חיתול יבש, אפשר לנסות שוב. אם עד גיל 5 זה לא קורה, אפשר לנסות את שיטת הפעמונית שהיא די יעילה. ניתן לשאול את הפעמונית ללא תשלום מ"יש שרה" ומ"עזר מציון".

הצעת לסייע לילד לעשות ישירות באסלה ולא להשתמש בסיר. למה זו העדיפות? ואיך נכון לעשות את זה? כל הגישה מבוססת על כבוד לילד, יושרה, והקלה על ההורים. מבחינת היושרה – האם ראיתם פעם גדולים שעושים בסיר? הרגלי הגיינה – בתרבות שלנו לא עושים צרכים בסלון, במטבח או בחדר השינה. צרכים עושים באסלה או בחיתול. אלה שתי האופציות היחידות שנוח לנו איתן. אז זה מה שנלמד את הילד. אגדת ה"הילד מפחד מהאסלה" נוצרה לפני עשרות שנים, כשהתחילו להשתמש בניאגרה, להבדיל מברז. והרעש של הדחת המים הבהיל ילדים שלא היו רגילים לזה. צאו מזה. ילדים שמתנגדים לאסלה, או לעשיית צרכים באסלה, זה לא מפחד. זה מפחד מכישלון. אף אחד לא פוחד בימינו מהאסלה. יש מקטיני אסלה ממש זולים בשוק, ושרפרף. הכי קל. עדיף בעיני מהסולם המיוחד, שלוקח לילדים זמן להתרגל אליו כי כשנשענים על הידית זה מזיז קצת את המדרגה וגורם לילד לחשוש שיפול.

הילד שלי בן השלוש מצליח לעשות יפה באסלה רוב הפעמים. לעיתים כשהוא משחק (עם עצמו או בגן), הוא מתקשה לעזוב את הפעילות שבה נמצא וללכת לשירותים, עד שלבסוף בורח לו. אשמח לשמוע איך להתנהל במצבים כאלה?

מדבריך נשמע לי שהילד כבר בשל בכל המובנים הרלוונטיים, רק קצת מתקשה בדחיית סיפוקים. אם באמת רוב הזמן הוא מצליח, הייתי פשוט אומרת לו בקול סמכותי, כשאני רואה שצריך ללכת ועסוק – "בוא, עכשיו הולכים לעשות פיפי". לא לשאול. להגיד. ולקחת. לתקופה קצרה צריך להיות קשובים ולעקוב אחריו, כדי לתפוס אותו לפני שיפספס. כל הצלחה בונה עוד הצלחות. אם זה מעורר התנגדויות, את מוזמנת ליצור עימי קשר ואשמח לסייע בנושא. בהצלחה.

דיברת על תהליך מעצים עבור הילד, איך הופכים את זה לתהליך מעצים עבורו? תהליך שירצה להתמיד בו? כל הגישה בנוייה על בניית ביטחון עצמי בדרך של אתגרים והצלחות לאורך הדרך. להצליח לאכול לבד, להצליח להוריד מכנסיים, להצליח לגרוב גרביים זה חלק מבניית הביטחון הגופני לא פחות מלהצליח להגיד "יש לי קקי", למשל. כל הנל הם רק חלק מהשלבים בדרך לגמילה קלה.

ליאת קדמי,

גננת מוסמכת בכירה, מעבירה סדנאות והדרכות הורים.